"עבודתה חוקרת אחר זהותו החמקמקה של האדם המתנדנדת בין ערכים שונים ולעיתים קרובות אף מנוגדים. דבורה, שואבת השראה ממיתוסים, מזיכרונות, מראות קדומים וממסורת בית אבא ומתבטאת בניסוחים המעידים על עומק השורשים היהודיים המשוחררים מכל כבלי הדת הממוסדת."(עמנואל ענתי, ארכיאולוג,פרופסור לאמנות פרהיסטורית- קטלוג תערוכת יחיד 'מדבר' 2002 – טורינו איטליה)
בשנת 1999 תרגמה חלק מיצירותיה למסכת מעבדות לחרות : מ"ב קלפי 'סוד וידע' - לבני תורת חיים המאפשרים באמצעות אמנות שימושית (מישוש. שימוש. מימוש) בניית הסיפור האישי.
"יצירותיה מהווים חלק מפסיפס מתוח, המדמה את פנימיות הקוסמוס, המסדר מחדש את שבריו של הרס שמקורותיו אבדו מזיכרוננו ההיסטורי. ביצירותיה , משמש המופשט להעברת מסרים כבדים."(פאולו לוי, מבקר ואוצר אמנות- קטלוג תערוכת יחיד 'מדבר' 2002 – טורינו איטליה). על יסודות יצירות קלפי 'סוד וידע' חוברו הספרים 'מסרו' ו'לעמ"ך'..
סיפור המעשה
איך מסיימים ספר שהמרחק בין עמוד לעמוד הוא מספר שנים? מתי מגיעה ההחלטה להניח את העיפרון ולחתום? כאשר לא ניתן עוד לצמצם; כאשר מחוג הדיוק לאחר אינספור טלטולים נעצר ואז יורדת מן שלווה על הכול ואת יודעת שנגעת בשלמות ואין עוד להתאמץ ולהתפתל כי התרחקת מן המלל והשכלת להישאר עם המהות. אני בוחנת את מלאכת אריגת האירועים ואת הרקמה המרככת שהתווספה ואת שזירת החרוזים מעליה לקישוט. ואני בודקת רצוא ושוב את דיוקם של הפרטים ובמשנה תוקף מוודאת כי נאמנה אני לאותנטיות דפי חיי שנארגו פיסות פיסות למסע מעבדות לחרות.
לא בחרתי באמנות. האמנות בי. זאת שפתי. זאת היצירה שלי. היא התפילה. הדרך. ההדרכה וההודיה. שלי. וכשהגעתי לקצה תחילתה של הידיעה, שזאת האמת שלי, ידעתי שיצאתי אל המדבר למסע. מסע למציאת הנחלה. מסע לסוף הנדודים. ומן המדבר המשתנה המיילד מתוך מחזוריות נצחית זוכה אני לחוות את הטרנספורמציה העוזרת לי למקם עצמי בתהליך הבריאה המתמשך. ובהתנסות זו בדו-שיח הזה שביני בין היצירה אין מקום אלא לאמת. ועצם חרדת הקודש נובעת מגודל האחריות לחבר יצירה אמינה מפני התוצאה הסופית מהווה חותמת שלי. היא דף יומן. תיעוד. קלף נוסף בתשבץ הגדול שאני הולכת בו ואשר מלמד ומקרב אותי למקור. לידיעה ויישום של הברית שלי עם עצמי. את יצירותיי תרגמתי לאמנות שימושית: מישוש-שימוש-מימוש. כל אחד ממקומו ומכוונתו והכוונתו יוכל על ידי היצירה לפתח יכולות, להתחזק ולהתעצם ולהעז, לשאוף ולבחור להיות את אשר בחר ונבחר הוא להיות. עריכת הקלפים וכתיבתם הם חלק מתהליך יצירתי שלי ולא תוצאה מהחלטה מכוונת. רקמתי מסכת בעלת תכנים ארכיטיפיים- שפה קולקטיבית שלא נוגעת בזמן ומקום, ומעצם היותה כזאת- פתוחה במרחב, יכולה היא להגיע לכל אחד וממד. בקלפי 'סוד וידע' אמת של פילוסופיה קיומית. אמת שיש בה דרך חיים בכל צעד וצעד. בכל מצב ומצב של קיום.
על מנת שיכיר אדם את הקריאה את החותם של נשמתו עליו לצאת למסע. כל אדם הוא מהות של מסע וכל אדם מחויב לסיפור שלו.כך התחלתי גם אני. מתבוננת ביצירות שלי. שואלת. מקשיבה וחוקרת. בַּלבד הכי גדול מתחברת אל עצמי במבחנים של אמת. משחקת את כל התפקידים. לא מקבלת דבר כמובן מאליו. וההתמודדות בעשיית הסדר
בתוהו הייתה ללא ויתורים וללא פשרות. רק בדרך של הידברות, התמדה ונחישות יכולתי להגיע לפשר הדבר. אל המהות. אל הערך. מצמצמת הייתי עצמי לנקודה הכי מזערית שממנה אוכל לצאת למסע- לגעת בבראשית ומשם להיבנות. ההתנסות קשה להגדרה כי לא נתפסת רק בחושים שנגמרים עם הגוף, עם העור. זה לגעת באור הגדול שבחוץ שבפנים ולא להסתנוור. זה להשתמש בתמצית הקיומית שלי. להיות מוכנה ללכת לאיבוד במאבק הישרדות על מנת להגיע לעצמי שלמה יותר לאחר שאספתי את כל החלקים שיצאו ממני- שנתפזרו וניהלו עצמם בתוך היצירה- ועכשיו חוזרים אלי בהירים יותר. חוזרים אל נחלתם.
את הדברים מספרת לכם בפרספקטיבה של זמן דרך נתיבות חיי. זורקת אור על התחנות. על המילים אשר בדיעבד יודעת שהיו ההדרכה החיזוי והחזון.
בכל יחידת חיים ישנם מפגשים מיוחדים. מאורעות. אנשים.מקומות. טעמים וצלילים המשמשים זרז להתנסויות, לשיעורים להתפתחות שלנו. הם נקודות מפנה במפת החיים שלנו. שם בדרך פגשתי את אורלי. היא נכנסה למסגרת חיי בבוקרו החורפי של 16 בינואר 2006 .
עומדת הייתי ליד החלון, עוקבת אחרי הרחש של החורף. בחוץ נטה האור לגוון אפור כסוף.יכולתי לשמוע את צלילו של האובך- את מלוא כובד משקלו נח על היישוב. הנר דלק על השולחן, מפזר ניחוח עמוק של קינמון, ולפניו הניירות שטוחים- מחכים למגע. ואני סופרת את השנים ולא יכולה לספור את הפעמים שבהן התחלתי. הפסקתי. המשכתי. חיכיתי. שנים חווים הקלפים את מגעי. הלוך ושוב. רצוא ושוב. בניתי מדרגות יצירה. פיתחתי תבניות לימוד- למגירה. מיסטיקנים, פסיכולוגים, מרפאים, חברים, משפחה ויחידים בארץ ובעולם נגעו בקלפים. מי באינטואיציה ומי בהדרכה. תשבחות עד בלי די השמיעו לי. סיפרו על מסרים. על שינויים בחיים. אמנים, סופרים, עיתונאים ומשוררים החמיאו לי. הוזמנתי לספר. לדבר, אך טרם נגעתי במהות. עוד לא התגבשה האמירה. והמשכתי לחפש. חושבת על הדרך. על המחשבה המנחה. משהו בסיסי וקיומי. המצפן שיראה לי תמיד היכן כוכב הצפון שלי, שלא אלך לאיבוד. שאדע את הדרך חזרה. שמפת חיי תהיה קריאה, ואוכל לחיות מתוך עָצמה. ואף שלמדתי לחיות את הגוונים של השלם- המשכתי לשקוע בחיפוש. בהמתנה. בבינתיים. ובינתיים הקלפים נחים את צמיחתם.
מה המרחק בין שארית העָצמה לרצון לרצות? מה מפריד בין ייאוש לתקווה, בין חושך לאור, בין עבדות לחירות? מרחק מילה אחת: אמונה. והיא הצמצום המוכל של כל הכוחות; המנוף שגורם להיפוך ומרים אותנו מן הקיבעון וממיס את הקיפאון וטווה את חוטי היצירה. והאמונה יונקת עוצמתה מן הגחלת. אור תמיד לרשותנו; אור אינסוף.
ואין יום הדומה למשנהו, ובכל זאת יש קו שמחבר את כל הימים והלילות: נשמת אפי. רוח החיים. היא קודם בתוכי, ולאחר מכן מתמזגת עם החוץ. והאוויר שאני נושמת מתערבב עם האוויר והנוזלים והרקמות הקיימים כבר בגופי מיום היוולדי. והאוויר אותו אני נושפת מתערבב עם האור והמולקולות מחוץ לגופי. לאן הם שואפים? עוזבים ומטיילים עם זרמי האוויר ומגיעים לנשמת אפו של אדם אחר: נבלעים בצמח שבדרך או נשטפים במים זורמים של נחל או נהר. הכל קורה בד בבד. ההווה סופח אליו את העבר והעתיד, ומתוך הערבול צומחת ומתאפשרת האותנטיות שמביאה למנוחה. ובתוך המנוחה תעלה הגאות ויתקיים גם השפל, והתנודות הן שיוצרות את הפעימות וסופרות את כל הזמנים.
...ומתוך הזמנים הגיע צלצול הטלפון של אורלי בבוקרו של 16 בינואר 2006. נפגשנו. היקום הצטרף אל פגישתנו, עוטף אותנו, מלווה בהכוונה, במידע ובחמלה. רמיזות, אותות ומופתים הומטרו כמן מן השמים בשבילים שבהם פסענו. לא שאלנו. אספנו את אשר התקבל בהודיה וצירפנו צופנים למילים הכתובות שלנו, ומהלנו את התדרים החדשים עם הקיימים לכדי יצירה מתחדשת. מעיינות הנבואה זרמו פעם אל גני ופעם אל גנה, מפרים את האמונה בניצוצות קדומים. לא שלי ולא שלה. שלנו. מסכת 'מעבדות לחירות' המלווה את קלפי ''סוד וידע" שלי רקמה אור וצלילים. אורלי התעקשה במשנה תוקף להחזיר אותי אל מנהרת הזמן. לא פעם. לא פעמיים. הזיכרונות. החוויות. התחושות. הזמנתי אותה אל תוך חיי. היא הייתה צמודה לכל נשימה והברה. צחקנו. בכינו. רקדנו. כאבנו. התכווצנו והשתחררנו. טיפסנו דרך הקלפים המקלפים אל העמקים והגבהות של הזמנים. ולאורך כל הדרך מלווים אותנו הכתובים: 'אמנת יסוד' – טיוטת מָסַרוּ שלי. וההדרכה שלה. ובכל שעה חולפת התווספו למחקר עוד ספרים מן הארון. עוד קטעי תפילה. עוד מזמורי שירה. צללנו אל תוך מסעות אבותינו במדבר ובארץ נחלה. חגגנו את הקודש ואת החול ב'מעגלי החיים'. וכל העת אין מטרה בהליכה כי אם יצירה מדוייקת הצמודה לרצוננו לחוות ולספר ולהלל את הבריאה ובוראה. היא באה אל ביתי בהתקדשות, ויחד הנחנו את אבני הפינה וחנכנו את מדרגות היצירה. הצירים היו שלי ושלה. כל מילה שנולדה טבולה הייתה בשמן כוהנים מקדש ונסוכה בברית. מחויבות נשארנו לברית המילה בטקס מתמשך. נשענות על הרצון להעצים ולדייק במהות. לאגד את הסוד ואת הידע לכדי מארג אחיד ולשמר את התדרים באיחוד. באיחוי. מתוך זיכרונות עבר, הווה ועתיד ניגַּנּו את 'שירת הבריאה'. השלמנו את המסכות וחתמנו את 'מסרו' היא 'בריאתא', וחיברנו את 'לעמ"ך' היא 'תוספתא'.
אני מנסה להיזכר מתי הכול החל. כשהייתי בת חמש, אולי שש, שאלתי את אבא על העולם. הוא הביא מן המטבח תפוז – להיות השמש; אשכולית – להיות הירח ופרי אחר שיהיה כדור הארץ. הוא ישב מולי והציג את תנועת הכוכבים. ומה היה לפנֵי? שאלתי. ואולי אז החל הרומן שלי עם האלוהים. מאז ידענו אני והאלוהים עליות ומורדות. תהומות ומצולות הולידו עמקים וגבעות. וגבהות.
ועכשיו עם אורלי אני משחזרת את הסיפורים שמאחורי היצירות. חוזרת לאחור בזמן, לשמחת תורה בשנת (תשנ"ג )1993:
אני נוסעת לצפת עם אגודת הציירים ויורדת לבית הקברות של מעלה. שם, אצל הקברים, דיברו אליי האבנים בשפת סתרים אילמת. וידעתי כי לא לבד אני ולעולם לא אהיה. ומתוך הדממה של הקברים נשאבתי אל העיר השוכנת מעלה, ובסמטאותיה טיילתי לקול תרועות שופר של חג. ושם, במדרגות המובילות מעלה – מטה, מכה אני שורשים, ודמעות של חופש ודמעות של הודיה מתערבבות לנחילי מים חיים, נספגות באבנים של כל הזמנים.
וכעבור 11 שנה וקצת, במוצאי שמחת תורה שנת (תשס"ה) 2004 אני חוזרת לשם לקבל תשובה. לא הייתה בלִבי שאלה, ואין זה סותר את עצם הציפייה. את התשובה ייצרתי מזמן. בשלבים. היא הייתה שם, קיימת ומלווה. הצל שלי לאורך כל הדרך, אך לא תמיד הבחנתי ולא תמיד רציתי לתת לה שם. אני הולכת לעטוף אותה במלבושים. להדרה ולפארה ולשאת אותה אל על כמו ספר תורה מקושט. וייגעו בה וינשקו אותה ויספגו ממנה אור וכוח אחר ליצירת האמונה.
ובשמחת תורה 2004 רואה פסים של ורוד וכתום עז גולשים על הר מירון ונזכרת בילדה שהייתי- עומדת על רצפת המוזאיקה, פותחת את תריסי העץ הירוקים עד שנשקו בקיר הבניין, נותנת לאור השמש השוקעת מעל ההר לשטוף את החדר. בשנים 1956 – 1958 גרתי בשדרות ירושלים 51, בבניין הכי גבוה בעיר צפת. 72 מדרגות תלולות עד לדלת הכניסה, ומולה ניצבת חורשת המצודה. בימי הקיץ החמים, עם שמיכה ושקית אוכל, הייתי מטפסת עם אחותי ציפה בשביל המקיף את המצודה, מתיישבות היינו בתוך החורשה ומתכסות בצל עצי הברוש.
עכשיו שוב שוקעת השמש, ואט אט נדלקים הפנסים בכניסה לצפת. עוד מעט נחנה ברחוב האר"י ונעלה אל בית הכנסת. הוואדי חשוך. אני מעִזה לחפש בעיניי את בית הקברות של מטה וזה של מעלה. 11 שנה לא ביקרתי בצפת. בבית הכנסת ע"ש האר"י נסתיימו התפילות, והגבאי הגיף את הפרוכת וניגש להוריד את מתג החשמל. ביקשתי שיאפשר לי ביקור של דקות. הוא הסכים. סגרתי את דלת הכניסה שלא יגיע זר והתייחדתי עם המקום. משם הסמטאות הצרות מושכות אותי. מובילות אותי מעצמן, ואני מצטרפת לעזרת הנשים בקומה העליונה של בית הכנסת אבוהב- שם נפתחות כרגע ההקפות. נברשות הקריסטל שופכות זוהר על הנושאים את ספרי התורה, ותהלוכת גברים וילדים מקפצת ושרה :" אין אדיר כאדוני...". אני מתנדנדת קדימה ואחורה, אוחזת במעקה האבן ופוצחת בשירה ממעמקי בטני. ושוב אני תחת הקשתות המגִנות, ומולי: "שיווִיתי יהוה לנגדי תמיד..." וכל אות החרוטה בקיר וכל קישוט מצויר על העמודים מציפים אותי בזיגוגים של עונג. שוב אני דורכת על האבנים של כל הזמנים. בית הכנסת ע"ש יוסף קארו נראה כמו בחלומותיי לאורך השנים. רק עכשיו נדמה נמוך יותר. צפוף יותר. קיר נפגש בחלון. דלת נוגעת בבית השכן. חצר אחת פולשת לשכנתה. קודש וחול בכפיפה אחת. דרך השער בשביל הצר, אני פונה ימינה לעזרת נשים מיניאטורית.אני מסיטה את הווילון המפריד בין גברים נשים ועיניי פוגשות בספסל האבן התכול לאורכו של בית הכנסת.
למחרת – בוקר יום שישי. אני יושבת באמירי הגליל על מרפסת מעץ, והכינרת שטוחה כמו מראה, מחזירה את אור השמש העולה. מימין מתעוררת פקיעין, ובחדשות – הפיגועים בסיני. אני יוצאת לביקור בבית הקברות של צפת. כבר מקפלים את הסוכות ובסמטאות נאספים הדקלים. שנה חדשה. אני יורדת בשביל המתפתל בדרך אל בית הקברות של מעלה. רוצה לא רוצה להגיע. מן הרחבה שמעל הוואדי סורקת את הקברים ומגלה אחרי 11 שנה שנבנו מדרגות לימין ולשמאל. הפעם לא אמעד ולא אחליק לאורך השיחים. אני לוקחת ימינה ומצלמת בהדרגה את אזור הקבר. הכיפה צבועה בתכלת. לא כמו פעם. אני נעצרת כל כמה מדרגות. בכוונה מושכת זמן. כבר הגעתי אך לא נכנסת. קודם בודקת מסביב. ממול שוכנים חנה ושבעת בניה. במתחם הצמוד לקבר עץ עבות פורס ענפיו, ומתחתיו יושבת מדריכת טיולים עייפה, וכוסות פלסטיק בידה. מן הקבר נמתח קיר אבנים לצדדים. מתוכו ומעליו מפוסלים קברים, מהם אנונימיים. מול הקבר בנוי קיר אבן בגובה הכניסה. מזוויות מסוימות בקושי מבחינים בפתח. חשבתי בתחילה שאולי נאטם. המשקוף צבוע בתכלת. כמו הכיפה. כמו פתחי המערות והקברים בוואדי. למה אני מחכה? האם ההיסוסים קשורים לאכזבה שתבוא? לפני 11 שנה- אז הגעתי. לא חיפשתי. רגלי נשאוני לשם. דווקא לאותו מקום. עכשיו אני כופפת ראש. כתפיים. גוו. נכנסת אל החושך אוחזת מצלמת מינולטה כבדה. איפה החול של פעם? רגליי עומדות היום על ריצפת בטון. עיני נשואות אל התקרה המקומרת והקשתות אותן זכרתי מפויחות מעשן נרות של מאות בשנים. צבע כסוף סינטטי כיסה את הקירות. אין עבר. אין חותמות. אין נשמות. מול אפי עדיין נשענים הפיגומים ששימשו את הצבָּע. החלק התחתון של הקירות מרוח בלבן הומוגני, לא מבחין בין אבן לאבן ובין חריץ לחריץ. האבנים כבר לא יכולות לדבר את סיפורן. גם לא ניתן להקשיב.
אז - עמד השולחן משמאל בין הקשתות, ועליו מפת פלסטיק דהויה. מנורה בעלת שלושה קנים שנגעו בה עשרות אלפי ידיים עמדה ניצבת בקצה הקדמי של השולחן. לאורכו של השולחן עמד ספסל רעוע, פניו אל הצוהר הנפער לתוך החצר. ספרי תנ"ך ותפילה בערבוביה מונחים היו על הגומחה לקדמת החלון שממנו נשקף עד היום העץ הישן. עכשיו אין ספסל. גם לא מנורה. השולחן הועבר לצד שמאל. נטוש. אז לא הבחנתי בבור הצמוד לקיר המרוחק במערה. הבור מסורג בשתי וערב, ועיניי לא מצליחות לחדור מבעד לאפלה והלכלוך להבין מה אצוּר בתוכו. אז – לפני 11 שנה - נבלעתי בתוך המקום.
נדחקתי לפינה הימנית. התיישבתי דבוקה בגבי אל הקיר, וברכיי אסופות אל בטני. אילמת ונעלמת הייתי. וכשהתעוררתי- ניגשתי אל הגומחה, ואל אשר הלכה ידי- נתתי. ואצבעותיי משכו ספר תפילה וממנו הקראתי ברכה, עד שקולות מן החוץ החזירוני. ועכשיו- לא רוצה לראות. לא לחכות. רק רוצה לצאת ולברר: של מי המקום? בדרך אני שואלת אברך צעיר, מצביעה על כיפת התכלת. הוא אומר לי שהמקום שייך לנביא הושע בן בארי. בכניסה למקווה ע"ש האר"י אני שואלת, אומרים לי כי המקום שייך לנביא ששמו הושע בן בארי. בקיוסק שממול לחניה אני שואלת את המוכר; הוא אומר לי שבעבר ניהל את בית הקברות, והמקום ההוא שייך לנביא הושע בן בארי. את קברו לא מצאו אך המקום שימש בית לימוד ותפילה לנביא הושע בן בארי במחצית השנייה של המאה השמינית לפנה"ס.
ודווקא כאשר גדלתי והתחלתי לעשות סדר בתוהו, ומ"ב קלפי 'סוד וידע' כבר קיבלו את מיקומם הסופי בתשבץ- אז הגיעה הבהלה הגדולה. ומה עכשיו? מה קורה עכשיו, כאשר האלוהים שהיה בחוץ – עכשיו שוכן בפנים? מה קורה כשבחוץ נשאר הריק? היכן העוגן? לאן לכוון את האמונה? לאן מפנים את הפחד? את הספק? ומה עם הגעגוע? באוקטובר שנת 1998- שליחות במילאנו- סיימתי את בניית תשבץ הקלפים, מסתובבת סחור סחור, מודדת את רחובות העיר בשאלה, ואז הבנתי :זה השיר. הכל נמצא בשיר אותו כתבתי בבנגקוק ב-21 לאוגוסט ,1997 מתוך ימים של חיפוש וייאוש. השיר ההוא מסביר הכל. הוא סיכום כל המסע. הוא התשובה לכל השאלות הוא הדרך הביתה:
"אלהים נכנס כשפותחים לו את הדלת חשבתי כי יהיה דייר של קבע ואני בעלת המקדש אולי
לא ידעתי לשמור עליו אחרת איך אוכל להסביר את נוכחותו המתפוגגת את כוחי הנעלם
מאין כל הספקות על היותו קיים אני יודעת זה עוד מבחן עוד דרך למתוח את דפנות
הלב עד כאב ואז להכיל מחדש בהודיה את רוחו המשתנה של האל"
ובערב שמחת תורה 1998, אני פורסת את המגילה עם כל הטבלאות והצרופים, ולראשונה במבט מלמעלה נראים לי הדברים אחרת. אותיות מתחברות לכדי נוסחאה אחת : ת י צ מ נ א ל.
ועכשיו, על השטיח בחדר הכניסה בלהבים פזורים הקלפים בפנינו. הניירות. חומש וכתובים וספרי תפילה. עם השעות שתחלופנה רוב הספרים נודדים מן הארון אל השטיח. אורלי ואני מהלכות בין הניירות והקלפים והספרים.
אני מספרת לה כי לפני כשנה עשה אבי סדר בבוידעם שלו והעביר לאחותי ציפה שקית ובה מחברות מבית הספר היסודי. מתוך תיבת עץ עמוקה אשר בחדר השינה שלה הוציאה אחותי חוברת דהוית שנים שעברה מידה אל ידי. בחוברת עם סיכות ההידוק החלודות מצאתי חיבור שלי מכיתה ג'. ובביתי הוספתי את החוברת למזוודת המטמון שבסטודיו, שם אני שומרת את הכותונת הראשונה שלי עוד מן המחנה בקפריסין שם נולדתי. שם אני שומרת מחברות מכיתה א'. גם את מגילת אסתר הראשונה וגם את החוברת ללימוד הניקוד וכהנה.
"אורלי!" אני צועקת . "לא זוכרת במדויק את מילות החיבור, אבל אני בטוחה. אני בטוחה ששם בחוברת נמצא הגרעין". אני עולה לסטודיו. מניחה את תיבת האוצרות על שולחן העבודה ושולה מתוכה את החוברת המצהיבה. לא הייתי זקוקה לחפש את העמוד. החוברת נפתחה בעזרת סימנייה. כל-כך הרבה פעמים במשך השנים התנסיתי בנִסים שבדרך; הפעם, כאשר אני מוצאת את הצילום מבית הקברות בצפת צמוד לחיבור, אני נאלמת. מתי חיברתי בין המקורות? למה החלטתי לשדך בין "המקום" ההוא בצפת ל"מעמד הר סיני"? והסימן ההוא היה לי לאות. לאישור. נשמתי חזרה הביתה.
כעבור זמן אנו מחליטות לצאת לצפת. כביש מספר 6 חוצה ישראל מתפצל בנקודה הצפונית שלו מזרחה לכיוון טבריה ומערבה לכיוון חיפה. מטרת הנסיעה במקור הייתה לבקר את הושע בן בארי בצפת. חשבנו לפנות ימינה, ואז אורלי שואלת: "ומה עם אליהו הנביא?" ציפה הסיטה את ההגה שמאלה. בדרך לקברו של אליהו הנביא 'פתחנו שולחן' לארוחת בוקר. מעבר לכתפיי הועברו רצוא ושוב קופסאות הפלסטיק שבהן הפסטרמה והחמוצים. מתחת לרגליי התגלגל בקבוק קוקה-קולה ועל ברכיי שקית לחם שיפון.
הסכו"ם והמפיות מונחים בתא הכפפות הפתוח שנהפך למגש. סנדביצים דליקטס טרפנו במכונית לאורך החוף ובכניסה לחיפה, עת חנינו, כבר עלה הבוקר. במערה עמד ריח חזק של טחב. מאחורי וילון הפרוכת בתוך גומחה אפילה נעשתה הקרקפת חידודין חידודין. שלוש אימהות נצמדנו שם לתפילה חרישית, מבקשות ומברכות. כל אחת נושאת את תפילתה.התקרבנו לקריית מוצקין, ואמרתי לציפה:"את יודעת?! 50 שנה לא ביקרתי בדירה שלנו". ההגה שוב הוסט שמאלה. נכנסנו אל השדרה שבעבר נקראה 'שדרות השופטים'. חנינו לצִדֵי הבניין הארוך. כשהייתי קטנה, כך אני זוכרת, לבניין היו שני שמות: דירות עם א' ודירות עם ב'. אנחנו גרנו בקצה הצפוני בדירת חדר 24 מטר. מרפסת אחת ארוכה חיברה את כל הדירות בגוש. בכיתה א' עברנו פנימה אל דירת חדר וקצת.
הבטתי אל חדר המדרגות ולקחתי את ציפה ואורלי להראות להן את תיבות הדואר התלושות. צמחייה עזובה כיסתה את הכניסה האחורית. חיפשתי את החלון ממנו אימא הייתה צועקת שנעלה הביתה כי כבר חושך. בימים החמים של הקיץ היה חדר המדרגות מקום מפלט מוצל וקריר. בכניסה האחורית של חדר המדרגות היינו יושבות על המרצפות הקרות ומשחקות חמש אבנים. עגלת הקרח הייתה עוצרת ליד הבלוק, והעגלון היה מצלצל בפעמון גדול ואז חותך-שובר את הקרח ומרים את הקוביות במלקחיים ענקיות. בפעם הראשונה כשהגיעה עגלת הנפט, ואני בת שלוש או ארבע, הייתי בטוחה שהמכל מכיל מים והצמדתי את שפתיי אל הפייה, יונקת את הנוזל השמנוני. אימא צפתה בי מן החלון ומילאה אותי בכוסות של סודה.
במכולת השכונתית, ממש מול הכיכר, קניתי במשקל את הג'ל עם הפסים הצבעוניים. בעל המכולת היה פורס דק דק ומניח על נייר פרגמנט, והציפוי הסוכרי היה מתמוסס בתוך הפה ואז הגיע תור הגזוז בצבע פטל, והחיים היו מתוקים מכול. עגלת הצמר-גפן המתוק הייתה עוברת על המדרכה בשדרות השופטים והיינו אורבים לה, מריחים ממרחקים את הריח השרוף המתקתק. הצמר גפן היה נדבק על כל הלחיים ומתקשה, והענן הוורוד היה מכסה את כל הפנים, ועם כל נגיסה היה נמס ונעלם בתוך הפיות הקטנים שלנו.
עכשיו טיפסנו את המדרגות מעלה. הדלת הראשונה מצד שמאל בפרוזדור הארוך הייתה פעם שלנו. הכול נראה קטן הרבה ממה שזכרתי. מי גר כאן עכשיו? דפקתי בדלת. קול אישה מבוהל ענה ברוסית. הדלת נפתחה כדי חריץ. ניהלנו שפת חרשים אילמים. ניסיתי לגייס כמה מילים בפולנית. שנייה לפני שנטרקה הדלת בפניי צלצלתי לאבא. הוא הצליח לספר לעולה הרוסייה וגם לבקש בעבורנו להיכנס לדקה. רק להציץ ולהיזכר. המטבח והשירותים ממול. הסלון והכמעט-חדר. את הכמעט חדר הזה רציתי לראות. נשאר בדיוק כמו לפני 50 שנה, עם הגומחה בקיר שבה עמדה הספרייה המיניאטורית שלי. שם על המיטה ישבתי עם אבא ובגיל 5 -אולי -6 שאלתיו על העולם.
בצהריים הגענו לצפת. ושוב ניצבת אני לפתחו של 'המקום'. מעל לכניסה תלוי לו שלט קטן, ועליו המילים:"שיוויתי יהוה לנגדי תמיד".
נשימת האדמה
פאולו לוי, אוצר/ מבקר אומנות/כתב טור בעיתון LA REPUBLICA - איטליה
...שוב הבעיה היא של שפה, של אמצעי ביטוי, של קולו היוצר של המחבר, של העלתו הבלתי-שלמה. באמנות, אם כן, מתקיים משחק בין צדדים שונים, בין מי שיוצר את החזיונות למי שקולט את משמעותם, תוך שהוא משלה את עצמו לחשוב כי פענח אותם בשלמותם. האמנות והביקורת חיות מאז ומתמיד במעין עימות, במעין קשירת-קשר, בהתפוררות בלתי-נמנעת של מהות הדברים המבוטאת במונחים חומריים, בחיפוש אחר שילוב שאינו בר-ביצוע בין נושאים שונים.
הישראלית דבורה וייס היא אמנית, הלוקחת אחריות אתית על גישתה למסתורי מרחב השמיים ולזמניותה של ודאות האדמה.
מבקר האמנות, בכל הכנות, חייב להודות כי אינו אלא תלמיד מתחיל בקריאה ובפענוח של שאלות חומריות אלה, הנולדות מתוך חומר דל וגולמי, מתוך גוונים של האומן, מתוך אווירה עתיקה, המוארת אך ורק באור השמש.
מה שמאחד אותי עם דבורה וייס, אלה אותן שאלות – ללא תשובה – שירשנו מאבותינו, שאלות הנשמעות כסדרת תחינות: מי אנחנו היהודים? עם? דת? תרבות? הוודאות היחידה, המאחדת את כולנו, היא שבמקור נוצרנו ממשב רוח אלוהית מעל לחולות המדבר.
מבקר האמנות בת-ימינו בר-מזל בכך שביכולתו להתבטא באמצעות דוגמות ומשפטי ודאות, בסיפור תולדות מונוטוני. בוודאי, כדי לתת מענה לביטחוננו האישי, נוכל בהחלט לספר לעצמנו כי דבורה וייס היא חוקרת המעוגנת באמנות קונצפטואלית או באמנות ענייה. החומרים שבהם היא משתמשת הם אדמה, חול מדבר, מים, אויר ואש, במעין אלכימיה עליה משגיח מלאך-מורה דרך, אותו היא מתחקרת ללא הועיל. כך נולדים אותם דפים בלתי-פורמליים, צבועים בגווני האדמה, דמויי-נופים שכאשר מסתכלים עליהם מלמעלה, מעבירים את הדממה המיסטית של האינסוף.
יחסית לאמני ה- Land Art בשנות השבעים, דבורה וייס אינה מתערבת בקביעת שמות לתוואי הקרקע, אינה קובעת יתדות, אינה משרטטת כתבי-חרטומים מסתוריים. להפך: היא הופכת החולות לדבר תָחום וסופי, לחפץ המעביר מסר של נוכחותו הארכיטיפית של גן-עדן עתיק ועדיין שומם, של הקדמה לחיים.
אולם, לעתים הנוף נעשה קודר, טראגי, כמו שקורה בציור הענק "בצורת", שבו מספרת הציירת, בצופן אקספרסיוניסטי ובלתי-פורמלי, את מותו של הטבע, בגוונים מתוחים שיופיים אינו נופל מזה של ציור מיצירותיו של אלברטו בורי.
אל לו למבקר האמנות ליפול במלכודת הניסיון לעמוד בנעליו של האמן, לחפש כוונות קריאטיביות השייכות בעצם אך ורק לאגוצנטריותו. דבורה וייס, המעמידה את עצמה באופן חד-משמעי מחוץ לקונצפטואליות אפופת-הסודות של האמנות בת-ימינו, מציבה את עצמה, נוגה, מנומסת ושותקת, בטריטוריה שקשה להתאימה למודלים המוצפנים של תולדות האמנות, הנפוצים במחצית המאה האחרונה.
החומרים שבהם משתמשת האמנית שלנו אינם משחקים תפקיד של פני שטח. להפך: הם נראים כרמזים לגרגרים רבי-משמעות מתוך מרחב אינסופי המתורגם למידות ארציות. ניתן אף לומר שצורותיהם מרמזות על ארכיאולוגיה שהיא מחוץ לזמן ההיסטורי.
מעבר לכך קיים ביצירות אלה קשר בין האמנות לבין המוסיקה, קשר שבו הסימפוניה של הצורות והגוונים יוצרת שירה עתיקה ונסתרת, מעין אלתור. הציור התלת-לוחי הגדול "לֵך לאדמה" מתגלה איפוא כיצירה מרתקת, הנשמעת בהרמוניות האור הבוקעת ממנה, בתבניות הקצב המטרידות שלה המעצבים מחדש את הדיה של טכסיות אבודה.
שוב אנו שבויים בקסמיה של אותה בת-מדבר מיוחדת. שוב אנו מוצאים את עצמנו חייבים לגשת, לא רק לספרייה שלנו, אלא גם לחקר סימבולוגיה של חולין; לא רק לאגדות, אלא גם למדע המפענח את האותות.
כל יצירתה היא תקשורת ווקלית על חיזיון ברמזים. הדו-שיח בין הצופה לבין היצירה מתרחש לאורך הזרימה השלווה של מחשבה, המעבירה בצורה ישירה את הרעיון העיקרי שעבודת היצירה היא בעצם התגשמותם של הדברים. כאן המקום להזכיר כי בשפה העברית "דבר" הוא גם מילה וגם עצם – שני מושגים הקשורים בקשר הדוק זה לזה, כשם ששניהם קשורים לרעיון, כי מתוך דבר האלוהים נולדה בריאת העולם.
זאת בדיוק הסיבה לכך שצורת התערוכה משחקת על שתי הקואורדינטות, האופקית והאנכית, כאילו כדי להציג את פירוקו של ספר המורכב מכרכים דו-ממדיים, ובכך מונעת את החילול שבסידור היצירות במעין פיסול.
שתים-עשרה היצירות המרכיבות את "הבאר" סוחבות איתן מטען של זיכרונות. הבאר, המופיעה פעמים אינספור בתנ"ך – ניזכר בבארות של אברהם, משה, הגר – כמוה כהצהרה על סימבולוגיה של החוכמה, אותה מתרגמת האמנית שלנו למונחים של היום, בנוכחות בו-זמנית של האגדה וההיסטוריה.
עבור דבורה וייס, התורה – אותם חמישה ספרים המהווים על פי המסורת היהודית את התגשמותו של דבר האלוהים, היא מקור החיים של השראתה בכל אחת מיצירותיה, החל מ"טיפת מים" ועד ל"נאד המים של הגר".
אך מצד שני האמנית מכירה את חוכמת הקבלה – מילה המזכירה מסורת שהתקבלה. אולם, במקביל לשאלות האסתטיקה המטרידות אותה כיוצרת מעולה, מעסיקים אותה גם הרהורים טרודים ובלתי-מודעים של אקסטזה. במינימליזם-כביכול שלה נמצא הגבול בין המודעות העצמית לבין ההשתחוות המסורה לתורשה האינטימית של ידע עתיק.
הקבלה בעיניה, כמו בעיני כל המיסטיקנים, אינה מתקיימת בתוך מערכת קוהרנטית של משמעויות, אלא משחקת דרך המַראה של שאלות פנימיות ושל ודאות זמנית, כפי שאנו רואים ביצירותיה, שם מופיע כמוטיב קבוע מבנה נומרי של שנים-עשר. כל דף מציוריה – כמו למשל "ברכת האמהות" – יוצא מתוך ראייה אמיתית וקונקרטית, אך רומז לתכנים סודיים, ששוליהם החמקמקים נתפסים כחקירה פנימית של תודעתנו, והיא מקבלת אותם ומשלימה עם עובדת אי-הבנתה.
מאחורי תהליכיה של בת-המדבר מסתתרת צורה מלומדת ועדינה של ראיית היצירה כדף, שבו הפילוסופיה אינה שיטה אלא דרך להכרה מחודשת, שבו האנרגיה הבלתי-נראית הופכת למוחשיות נייחת והרמונית. דבורה וייס נושאת, בתוך האתיקה הבלתי-מודעת שלה, התרגשות והודיה בעומדה מול גרגיר חול, היוצר אי-שיווי משקל קוסמי, אותו מחזירה יצירתה לשיווי-משקל חדש.
דבורה וייס מהלכת, בתמימות מעושה, באקראיות של התוהו-ובוהו, כאשר הרקע התרבותי שלה, הספרייה הכתובה של רוחה העתיקה, משמשים כנר לרגליה. כאשר היא מתמודדת, למשל, עם סיפורו של יוסף, יצירתיותה אינה מנסה לצייר אילוסטרציות, אלא רק לספק רמזים פואטיים. אותו מחזור יצירות, בעלות יופי מיוחד ושוטף, מעביר לצופה תכנים אמוציונליים. הבור, הכותונת, הבגידה: זו דרך ההתגלות, העוברת בסדרת תחנות סימבוליות המיתרגמות למישור טהור, אסתטי ומהורהר.
דבורה וייס איננה אמנית במובן המסורתי של המילה. ניסוייה בעבודת הנסתר אינם שייכים כל כך למוזיאון; קל לי יותר לדמיין אותם באוויר הפתוח תחת שמיים אינסופיים. למעשה, החול והשמיים מנהלים תמיד דו-שיח ברִיק הצפוף של הכוכבים והמרחב.
בטריטוריה האנושית לשם הגענו מכוחו של גורל משונה, שבו המילה היחידה השווה עדיין היא מילת-התפילה, יצירות אלה עולות בקו אנכי תקיף, בקרשנדו של פנימיות, שאינה שייכת אך ורק לאמנית, אלא גם לצופה שיודע לקרוא ולהכיר את מילות הסגידה וההתקדשות.
אנו חיים בזמנים אפלים, שבהם נוטה האימאג' יותר ויותר להחליף את יופיים של הדברים, של המילים; דבורה וייס כותבת מילה משלה באמצעות חומרים גרגיריים וקומפקטיים, פיזור והתאחדות של חלקיקי כתיבה אניגמטית ובה ערכים של ריטואל, של זיכרון.
יצירותיה דומות לסדרת תפילות ותחינות, העשויות גוונים-גוונים, המשתנים על פי קצב מעבר השמש בשמי היום ועד לרדת הלילה.
בניגוד לניתוח המקובל היום, אני מוצא שבמובן מסוים אין זה מכובד להדביק תוויות על יצירותיה של דבורה וייס, במטרה לאפשר פענוח מהיר. בשימושים של ביקורת רשמית, נוטה ההגדרה המופשטת, הבלתי-פורמלית, לזהות את ביטולה המוחלט של מציאות פיגורטיבית.
לכן, יכול להיות שיצירה סוגסטיבית בעלת שם סמלי, כגון "ניצוץ", נושאת מסר ויזואלי כפול – בלתי-פורמלי ופיגורטיבי – בהתאם לכושר החשיבה והראייה שלנו. כאשר אנו משנים את אופן
ההסתכלות ומעמידים את עצמנו בפרספקטיבה של מבט מלמעלה, הופכת הראייה למגיה של מדבר מרוחק, של פואטיקה בימתית, המעלה זיכרונות ארכיטיפיים.
אך מה שנראה כבעלת צורה אנושית ביצירות אלה, בעצם אינו אלא נוכחות בולטת שבה משתלבים המסתורין עם המיסטיקה, התורה היא מלכה והנביאים מבצעים את תפקידם באין שומע.
מוצא חן בעיניי לחשוב שכל אדם הוא אמן, ושהמחווה המשקפת את תפיסת הקיום שלנו לעולם לא תהיה מושלמת. לגבי כל אחד מאיתנו, תהא צורת היצירתיות שלו אשר תהא – ציור, כתיבה, בנייה או אפילו מחשבה בלבד – מחווה זו מהווה תמיד הקרבת-קורבן, עדות, תפילה. ישנם כאלה המודעים לכך, וישנם אחרים שחיים ופועלים בחושבם שאינם מייצגים אלא את עצמם. אך כל בן-אנוש – ולדעתי זוהי תכלית היצירות של אותה כוהנת החומר והצבע – אם ירצה או לא ירצה, נוטה תמיד ליצור מחדש ולבנות מחדש את מה שהפריד בינו לבין הציור הגדול, שבו בורא-העולם הוא האמן הגדול היחיד.
מי שמשתתף בניסויים הוויזואליים של דבורה וייס יבחין כיצד הם מהווים חלק מפסיפס מתוח, המדמה את פנימיות הקוסמוס, המסדר מחדש את שבריו של הרס שמקורותיו אבדו מזיכרוננו ההיסטורי.
דבורה וייס, נודדת במדבר, מאחדת ומגבשת מחדש את האדמה המתפוררת, משקפת ביצירותיה את צלליהם של אבותיה הקדומים, את הזיכרון העתיק של אובדן, ואת החומר העדין שממנו ארוגים החלומות והגעגועים לגן-עדן האבוד.
מתוך הקטלוג "מדבר" –תערוכת יחיד מוזיאון טורינו 2003
גראפיטי במהלך הזמן
עמנואל ענתי, ארכיאולוג/ פרופסור לאמנות פרהיסטורית/ מחבר הספר "הר כרכום"
עבודתה של דבורה וייס מגלה את החיפוש אחר זהותו החמקמקה של האדם, המתנדנדת בין ערכים שונים ולעתים קרובות אף מנוגדים. דבורה מונחית על-ידי הזרמים ברוחה. האמנית שואבת השראה ממיתוסים, מזיכרונות וממסורות מבית אבא, ומתבטאת בניסוחים המעידים על עומק השורשים היהודיים, המשוחררים מכל כבלי הדת הממוסדת.
עבור דבורה, הציור הוא תרגיל רוחני, המביא אותה לשוט בים קסום של עננים עמוסי חזיונות. כאן נמצא השילוב בין הדרישה לאסתטיקה אישית לבין חזון הזיכרונות הקדומים, המורכבים משירה פואטית, השקועים במיסטיקה של המסורת היהודית. האגדות הרומנטיות והגעגועים לחלום משתרגים עם הקשרים פיזיים ועם חומרים השאובים מן האדמה. הזיכרון מטביע את מהלך ההיסטוריה.
ביצירותיה משמש המופשט להעברת מסרים כבדים. זאת הנפש שמדברת. הידיים אינן אלא אמצעי. הסינתזה ביניהן מהווה לעתים קרובות בחירה חלקית ושנויה במחלוקת, סקירה מאולתרת, מלאה באנרגיה ולעתים גם בסבל, המשתקפים ביצירות. למה הנפש צריכה להיזון מהסמלים שבסינתזה? למה הנפש צריכה להעניק לעצמה ביטוי חיצוני, להיראות באמצעות פיקטוגרמות, אידיאגרמות ופסיכוגרמות? דבורה מערטלת את נפשה, המתגלה כשדה קרב בין התחושות לבין הזיכרונות, בין העבר להווה, בין שמי התכלת לחולות המדבר.
מתוך הקטלוג "מדבר" –תערוכת יחיד במוזיאון טורינו, איטליה, 2003
