קוראים לזה חברות; קוראים לזה מפגש; קשר; שותפות... דואט בדואל הוא מסע של שתי נשים אל עצמן בפרט, ואל לב מפת העולם האישית והקולקטיבית בכלל.
דבורה וייס היא אמנית יוצרת , אלכימאית של צבעים וצורות, יצרה קלפים יחודיים. המסע ליצירת הקלפים יצר אותה מחדש ושינה
את חייה.
אורלי לסרי, מורת דרך רוחנית, תרפיסטית ומאבחנת, נפגשה עם הקלפים של דבורה- קלפי 'סוד וידע' וזיהתה אותם כמפתחות העשויים לפתוח את שערי הנפש לצורך גילוי ויצירה עצמית. ביחד, באמצעות מפגשים וסדנאות הן מסייעות לנו לגלות מי אנחנו - הן בהיבט האישי והן בהיבט הקולקטיבי המושתת על תרבותנו ועל המורשת הרוחנית העתיקה שבתוכנו. דואט בדואל הוא מסע לחירות. במסע זה אנו נחשפים אל החלקים השבויים בתוך נרטיבים פנימיים שאינם מאפשרים לנו שינוי, התחדשות וגאולה. זיהוי הנרטיבים המעכבים וזיהוי של נרטיבים חלופיים ומותאמים יותר, מאפשרים לנו לראות בבהירות מי אנחנו; למה אנחנו כאן;
מהו יעודנו וכיצד עלינו לפעול להגשמתו.
אחד מהביטויים של חירות האדם היא היכולת שלו להכיר באחרותו(מודעות עצמית) ובאחרותו של הזולת.
דואט בדואל הוא מסע המאפשר לנו להכיר את ייחודיותנו מתוך הביחד, דרך שותפות, הדדיות וחברות אמת.
קוראים לזה מפגש; קשר; שותפות. קוראים לזה אומץ לב.ואולי קוראים לזה נשים, נשימה, נשמה.
נשימת האדמה
פאולו לוי, אוצר/ מבקר אומנות/כתב טור בעיתון LA REPUBLICA - איטליה
שוב הבעיה היא של שפה, של אמצעי ביטוי, של קולו היוצר של המחבר, של העלתו הבלתי-שלמה. באמנות, אם כן, מתקיים משחק בין צדדים שונים, בין מי שיוצר את החזיונות למי שקולט את משמעותם, תוך שהוא משלה את עצמו לחשוב כי פענח אותם בשלמותם. האמנות והביקורת חיות מאז ומתמיד במעין עימות, במעין קשירת-קשר, בהתפוררות בלתי-נמנעת של מהות הדברים המבוטאת במונחים חומריים, בחיפוש אחר שילוב שאינו בר-ביצוע בין נושאים שונים.
הישראלית דבורה וייס היא אמנית, הלוקחת אחריות אתית על גישתה למסתורי מרחב השמיים ולזמניותה של ודאות האדמה.
מבקר האמנות, בכל הכנות, חייב להודות כי אינו אלא תלמיד מתחיל בקריאה ובפענוח של שאלות חומריות אלה, הנולדות מתוך חומר דל וגולמי, מתוך גוונים של האומן, מתוך אווירה עתיקה, המוארת אך ורק באור השמש.
מה שמאחד אותי עם דבורה וייס, אלה אותן שאלות – ללא תשובה – שירשנו מאבותינו, שאלות הנשמעות כסדרת תחינות: מי אנחנו היהודים? עם? דת? תרבות? הוודאות היחידה, המאחדת את כולנו, היא שבמקור נוצרנו ממשב רוח אלוהית מעל לחולות המדבר.
מבקר האמנות בת-ימינו בר-מזל בכך שביכולתו להתבטא באמצעות דוגמות ומשפטי ודאות, בסיפור תולדות מונוטוני. בוודאי, כדי לתת מענה לביטחוננו האישי, נוכל בהחלט לספר לעצמנו כי דבורה וייס היא חוקרת המעוגנת באמנות קונצפטואלית או באמנות ענייה. החומרים שבהם היא משתמשת הם אדמה, חול מדבר, מים, אויר ואש, במעין אלכימיה עליה משגיח מלאך-מורה דרך, אותו היא מתחקרת ללא הועיל. כך נולדים אותם דפים בלתי-פורמליים, צבועים בגווני האדמה, דמויי-נופים שכאשר מסתכלים עליהם מלמעלה, מעבירים את הדממה המיסטית של האינסוף.
יחסית לאמני ה- Land Art בשנות השבעים, דבורה וייס אינה מתערבת בקביעת שמות לתוואי הקרקע, אינה קובעת יתדות, אינה משרטטת כתבי-חרטומים מסתוריים. להפך: היא הופכת החולות לדבר תָחום וסופי, לחפץ המעביר מסר של נוכחותו הארכיטיפית של גן-עדן עתיק ועדיין שומם, של הקדמה לחיים.
אולם, לעתים הנוף נעשה קודר, טראגי, כמו שקורה בציור הענק "בצורת", שבו מספרת הציירת, בצופן אקספרסיוניסטי ובלתי-פורמלי, את מותו של הטבע, בגוונים מתוחים שיופיים אינו נופל מזה של ציור מיצירותיו של אלברטו בורי.
אל לו למבקר האמנות ליפול במלכודת הניסיון לעמוד בנעליו של האמן, לחפש כוונות קריאטיביות השייכות בעצם אך ורק לאגוצנטריותו. דבורה וייס, המעמידה את עצמה באופן חד-משמעי מחוץ לקונצפטואליות אפופת-הסודות של האמנות בת-ימינו, מציבה את עצמה, נוגה, מנומסת ושותקת, בטריטוריה שקשה להתאימה למודלים המוצפנים של תולדות האמנות, הנפוצים במחצית המאה האחרונה.
החומרים שבהם משתמשת האמנית שלנו אינם משחקים תפקיד של פני שטח. להפך: הם נראים כרמזים לגרגרים רבי-משמעות מתוך מרחב אינסופי המתורגם למידות ארציות. ניתן אף לומר שצורותיהם מרמזות על ארכיאולוגיה שהיא מחוץ לזמן ההיסטורי.
מעבר לכך קיים ביצירות אלה קשר בין האמנות לבין המוסיקה, קשר שבו הסימפוניה של הצורות והגוונים יוצרת שירה עתיקה ונסתרת, מעין אלתור. הציור התלת-לוחי הגדול "לֵך לאדמה" מתגלה איפוא כיצירה מרתקת, הנשמעת בהרמוניות האור הבוקעת ממנה, בתבניות הקצב המטרידות שלה המעצבים מחדש את הדיה של טכסיות אבודה.
שוב אנו שבויים בקסמיה של אותה בת-מדבר מיוחדת. שוב אנו מוצאים את עצמנו חייבים לגשת, לא רק לספרייה שלנו, אלא גם לחקר סימבולוגיה של חולין; לא רק לאגדות, אלא גם למדע המפענח את האותות.
כל יצירתה היא תקשורת ווקלית על חיזיון ברמזים. הדו-שיח בין הצופה לבין היצירה מתרחש לאורך הזרימה השלווה של מחשבה, המעבירה בצורה ישירה את הרעיון העיקרי שעבודת היצירה היא בעצם התגשמותם של הדברים. כאן המקום להזכיר כי בשפה העברית "דבר" הוא גם מילה וגם עצם – שני מושגים הקשורים בקשר הדוק זה לזה, כשם ששניהם קשורים לרעיון, כי מתוך דבר האלוהים נולדה בריאת העולם.
זאת בדיוק הסיבה לכך שצורת התערוכה משחקת על שתי הקואורדינטות, האופקית והאנכית, כאילו כדי להציג את פירוקו של ספר המורכב מכרכים דו-ממדיים, ובכך מונעת את החילול שבסידור היצירות במעין פיסול.
שתים-עשרה היצירות המרכיבות את "הבאר" סוחבות איתן מטען של זיכרונות. הבאר, המופיעה פעמים אינספור בתנ"ך – ניזכר בבארות של אברהם, משה, הגר – כמוה כהצהרה על סימבולוגיה של החוכמה, אותה מתרגמת האמנית שלנו למונחים של היום, בנוכחות בו-זמנית של האגדה וההיסטוריה.
עבור דבורה וייס, התורה – אותם חמישה ספרים המהווים על פי המסורת היהודית את התגשמותו של דבר האלוהים, היא מקור החיים של השראתה בכל אחת מיצירותיה, החל מ"טיפת מים" ועד ל"נאד היין של הגר".
אך מצד שני האמנית מכירה את חוכמת הקבלה – מילה המזכירה מסורת שהתקבלה. אולם, במקביל לשאלות האסתטיקה המטרידות אותה כיוצרת מעולה, מעסיקים אותה גם הרהורים טרודים ובלתי-מודעים של אקסטזה. במינימליזם-כביכול שלה נמצא הגבול בין המודעות העצמית לבין ההשתחוות המסורה לתורשה האינטימית של ידע עתיק.
הקבלה בעיניה, כמו בעיני כל המיסטיקנים, אינה מתקיימת בתוך מערכת קוהרנטית של משמעויות, אלא משחקת דרך המַראה של שאלות פנימיות ושל ודאות זמנית, כפי שאנו רואים ביצירותיה, שם מופיע כמוטיב קבוע מבנה נומרי של שנים-עשר. כל דף מציוריה – כמו למשל "ברכת האמהות" – יוצא מתוך ראייה אמיתית וקונקרטית, אך רומז לתכנים סודיים, ששוליהם החמקמקים נתפסים כחקירה פנימית של תודעתנו, והיא מקבלת אותם ומשלימה עם עובדת אי-הבנתה.
מאחורי תהליכיה של בת-המדבר מסתתרת צורה מלומדת ועדינה של ראיית היצירה כדף, שבו הפילוסופיה אינה שיטה אלא דרך להכרה מחודשת, שבו האנרגיה הבלתי-נראית הופכת למוחשיות נייחת והרמונית. דבורה וייס נושאת, בתוך האתיקה הבלתי-מודעת שלה, התרגשות והודיה בעומדה מול גרגיר חול, היוצר אי-שיווי משקל קוסמי, אותו מחזירה יצירתה לשיווי-משקל חדש.
דבורה וייס מהלכת, בתמימות מעושה, באקראיות של התוהו-ובוהו, כאשר הרקע התרבותי שלה, הספרייה הכתובה של רוחה העתיקה, משמשים כנר לרגליה. כאשר היא מתמודדת, למשל, עם סיפורו של יוסף, יצירתיותה אינה מנסה לצייר אילוסטרציות, אלא רק לספק רמזים פואטיים. אותו מחזור יצירות, בעלות יופי מיוחד ושוטף, מעביר לצופה תכנים אמוציונליים. הבור, הכותונת, הבגידה: זו דרך ההתגלות, העוברת בסדרת תחנות סימבוליות המיתרגמות למישור טהור, אסתטי ומהורהר.
דבורה וייס איננה אמנית במובן המסורתי של המילה. ניסוייה בעבודת הנסתר אינם שייכים כל כך למוזיאון; קל לי יותר לדמיין אותם באוויר הפתוח תחת שמיים אינסופיים. למעשה, החול והשמיים מנהלים תמיד דו-שיח ברִיק הצפוף של הכוכבים והמרחב.
בטריטוריה האנושית לשם הגענו מכוחו של גורל משונה, שבו המילה היחידה השווה עדיין היא מילת-התפילה, יצירות אלה עולות בקו אנכי תקיף, בקרשנדו של פנימיות, שאינה שייכת אך ורק לאמנית, אלא גם לצופה שיודע לקרוא ולהכיר את מילות הסגידה וההתקדשות.
אנו חיים בזמנים אפלים, שבהם נוטה האימאג' יותר ויותר להחליף את יופיים של הדברים, של המילים; דבורה וייס כותבת מילה משלה באמצעות חומרים גרגיריים וקומפקטיים, פיזור והתאחדות של חלקיקי כתיבה אניגמטית ובה ערכים של ריטואל, של זיכרון.
יצירותיה דומות לסדרת תפילות ותחינות, העשויות גוונים-גוונים, המשתנים על פי קצב מעבר השמש בשמי היום ועד לרדת הלילה.
בניגוד לניתוח המקובל היום, אני מוצא שבמובן מסוים אין זה מכובד להדביק תוויות על יצירותיה של דבורה וייס, במטרה לאפשר פענוח מהיר. בשימושים של ביקורת רשמית, נוטה ההגדרה המופשטת, הבלתי-פורמלית, לזהות את ביטולה המוחלט של מציאות פיגורטיבית.
לכן, יכול להיות שיצירה סוגסטיבית בעלת שם סמלי, כגון "ניצוץ", נושאת מסר ויזואלי כפול – בלתי-פורמלי ופיגורטיבי – בהתאם לכושר החשיבה והראייה שלנו. כאשר אנו משנים את אופן
ההסתכלות ומעמידים את עצמנו בפרספקטיבה של מבט מלמעלה, הופכת הראייה למגיה של מדבר מרוחק, של פואטיקה בימתית, המעלה זיכרונות ארכיטיפיים.
אך מה שנראה כבעלת צורה אנושית ביצירות אלה, בעצם אינו אלא נוכחות בולטת שבה משתלבים המסתורין עם המיסטיקה, התורה היא מלכה והנביאים מבצעים את תפקידם באין שומע.
מוצא חן בעיניי לחשוב שכל אדם הוא אמן, ושהמחווה המשקפת את תפיסת הקיום שלנו לעולם לא תהיה מושלמת. לגבי כל אחד מאיתנו, תהא צורת היצירתיות שלו אשר תהא – ציור, כתיבה, בנייה או אפילו מחשבה בלבד – מחווה זו מהווה תמיד הקרבת-קורבן, עדות, תפילה. ישנם כאלה המודעים לכך, וישנם אחרים שחיים ופועלים בחושבם שאינם מייצגים אלא את עצמם. אך כל בן-אנוש – ולדעתי זוהי תכלית היצירות של אותה כוהנת החומר והצבע – אם ירצה או לא ירצה, נוטה תמיד ליצור מחדש ולבנות מחדש את מה שהפריד בינו לבין הציור הגדול, שבו בורא-העולם הוא האמן הגדול היחיד.
מי שמשתתף בניסויים הוויזואליים של דבורה וייס יבחין כיצד הם מהווים חלק מפסיפס מתוח, המדמה את פנימיות הקוסמוס, המסדר מחדש את שבריו של הרס שמקורותיו אבדו מזיכרוננו ההיסטורי.
דבורה וייס, נודדת במדבר, מאחדת ומגבשת מחדש את האדמה המתפוררת, משקפת ביצירותיה את צלליהם של אבותיה הקדומים, את הזיכרון העתיק של אובדן, ואת החומר העדין שממנו ארוגים החלומות והגעגועים לגן-עדן האבוד.
מתוך הקטלוג "מדבר" –תערוכת יחיד מוזיאון טורינו 2003
גראפיטי במהלך הזמן
עמנואל ענתי, ארכיאולוג/ פרופסור לאמנות פרהיסטורית/ מחבר הספר "הר כרכום"
עבודתה של דבורה וייס מגלה את החיפוש אחר זהותו החמקמקה של האדם, המתנדנדת בין ערכים שונים ולעתים קרובות אף מנוגדים. דבורה מונחית על-ידי הזרמים ברוחה. האמנית שואבת השראה ממיתוסים, מזיכרונות וממסורות מבית אבא, ומתבטאת בניסוחים המעידים על עומק השורשים היהודיים, המשוחררים מכל כבלי הדת הממוסדת.
עבור דבורה, הציור הוא תרגיל רוחני, המביא אותה לשוט בים קסום של עננים עמוסי חזיונות. כאן נמצא השילוב בין הדרישה לאסתטיקה אישית לבין חזון הזיכרונות הקדומים, המורכבים משירה פואטית, השקועים במיסטיקה של המסורת היהודית. האגדות הרומנטיות והגעגועים לחלום משתרגים עם הקשרים פיזיים ועם חומרים השאובים מן האדמה. הזיכרון מטביע את מהלך ההיסטוריה.
ביצירותיה משמש המופשט להעברת מסרים כבדים. זאת הנפש שמדברת. הידיים אינן אלא אמצעי. הסינתזה ביניהן מהווה לעתים קרובות בחירה חלקית ושנויה במחלוקת, סקירה מאולתרת, מלאה באנרגיה ולעתים גם בסבל, המשתקפים ביצירות. למה הנפש צריכה להיזון מהסמלים שבסינתזה? למה הנפש צריכה להעניק לעצמה ביטוי חיצוני, להיראות באמצעות פיקטוגרמות, אידיאגרמות ופסיכוגרמות? דבורה מערטלת את נפשה, המתגלה כשדה קרב בין התחושות לבין הזיכרונות, בין העבר להווה, בין שמי התכלת לחולות המדבר.
מתוך הקטלוג "מדבר" –תערוכת יחיד במוזיאון טורינו, איטליה, 2003
על מפגש שהוא מסע
"אפפוני מים עד נפש תהום יסובבוני",כך זעק יונה מבטן הדג וכך מתאר הפסוק את המצב בו הגוף והנפש זועקים כי חד הם. כך גם עולם המודע החושב והלא מודע המתעתע. אירועי החיים המלווים אותנו אינם מבטיחים דבר בהקשר האישי ופעמים רבות מצבי חוסר אונים,עצב,כעס ודומיהם מעכבים מלהתקדם.בתקופות אלה אנו זקוקים לאוזן קשובה, למגע חם ולתהודה חוזרת ממישהו שיסייע להתקדמות.
לפני זמן נחשפתי לעולמה המופלא של אורלי ומתוך סקרנות מקצועית ואישית עברתי עימה מסע אישי וחוויה מרתקת. ראשית המפגש הוא עם אישיות יוצאת דופן ,המשכו במסע אישי של גוף נפש ונשמה וסופו נשימה עמוקה ורווחה.
הפגישה עם אורלי מרתקת, מאתגרת ובונה בדרכה מפת עולם אישית חשופה ופגיעה עד ריגוש.אישיותה ושיטת טיפולה נוגעת בך מכיוונים שונים ומגוונים הנובעים משנות ניסיון ולמידה רחבה מאוד המשלימים זה את זה וחודרים אליך ברכות זכה, בהקשבה עמוקה ובהתייחסות מדויקת לנדרש. מפגש שהוא חוויה ומסע אישי לתוככי החיים והנפש המנווט בביטחון ובאמונה חזקה. ידע עמוק, אמונה כובשת בשילוב עם יושרה יוצאת דופן עובדים על כל מערכות החושים ויוצרים במתכוון ושלא במתכוון הרמוניה משותפת עוצמתית המפרקת לאט ובביטחון את הבעיות וחושפת מימדים פנימיים הזועקים להירפא.
ענווה וצניעות מאפיינים את האנרגיה הקורנת ממנה ומשפיעים על המתרחש בנוכחותם השקטה.לא מובן מאליו ונדיר לחוש את אלה כמרכיבים טיפוליים, והם שם ! המפגש ודרכו עשו את שלהם מהיבטם הגלוי והמודע ובמיוחד מהסמוי והלא מודע ויצרו תהודה חוזרת אותנטית ועוצמתית.לקח זמן לעבד את שקרה ואני יצאתי משם בתחושה מיוחדת של קסם!
דליה ערן היא מנחת קבוצות ותיקה ומאמנת אישית המתמחה באינטליגנציה רגשית ורוחנית.
עוסקת בכתיבת חומרים ופיתוח מודלים מקוריים יישומיים בשילוב עם עולם הרוח ותפיסות אלטרנטיביות מגוונות. מעבירה סדנאות בנושאים שונים במסגרות ארגונים,עיריות,מכללות וקבוצות פרטיות בארץ ובחו"ל.
מסע חיים
אני יושבת בבית קפה במנהטן ושותה כוס קפוצ'ינו חם ביום קריר. בידי כרגיל ....מחברת ואני מדפדפת להנאתי במה שכתבתי ואספתי כבר כמה חודשים. במקרה (בוודאי שלא!) פתחתי בדף בו ריכזתי את "נתוני הפתיחה", שערכה עבורי אורלי טרם נסיעתי לארה"ב. דף "נתוני הפתיחה" כולל את פריסת הקלפים 'סוד וידע' שילוו אותי במסע החיים האישי שלי, כנקודת תצפית שונה, המאפשרת לי להביט בחיי כתהליך חוויתי מתמשך ולהתכוונן מחדש כשיש צורך. כבר חלפו שלושה חודשים מאז ואני עדיין נדהמת כל פעם מחדש על הדיוק המתבטא בתמצית ששמרתי לתזכורת.
הכרתי את אורלי לפני כחמש עשרה שנה ,כשכמה בעיות בריאותיות הציקו לי והרפואה הקונבנציונלית לא עזרה ממש. קיבלתי את שמה מאחותי בצירוף המלצה חמה. נפגשתי עם אורלי לאחר שיחת טלפון קצרה, בה רציתי להכין אותה ולוודא שהיא אומנם מטפלת ומאבחנת סוג זה של בעיות. זכיתי לתשובה החלטית, בה נתבקשתי לא לספר לה דבר ע"מ לא לחבל בטיב האבחון.
הפגישה ארכה כשעתיים. אורלי הסתכלה בעיני (באמצעות אירידיולוגיה), קראה בציפורניים, סרקה את תווי פני, גילתה אותות ואותיות על גבי ידי. הנתונים נאספו בדף נייר חלק ולאחר מכן חשפה לפני ערמות קלפים יעודים יהודים שונים למיניהם. שלפתי אקראית קלפים בודדים מהחפיסות שעמדו לבחירתי וראיתי מולי הצלבות בין תמונות ומילים. אורלי הנהנה בראשה מידי פעם, כמבינה את התסריט ,שמתגלה לעיניה עם הרמת כל קלף בתורו. המתנתי בסבלנות ובמעט סקפטיות .
ואז,
אורלי נשמה נשימה ארוכה, הגישה לי כוס תה צמחים והחלה לגולל את הקורה אותי. להזכירך כי היא לא ידעה מראש על סיבת הפגישה.
אורלי דיברה על כל סממני הבריאות שלי אחד לאחד והראתה לי אותם על גבי מפת עיניים משורטטת , ששלפה כדי לחדד ההסבר. המשיכה להצליב המידע עם נתונים שנבעו מפריסת הקלפים ששלפתי,כל זאת בדיוק מפתיע. יצאתי מפגישת הכרות זו חמושה במפת דרכים ברורה לדרך פעולה בגוף ונפש, שכללה רשימת בדיקות מיוחדות שעלי לבצע, תפריט תזונה חדש (שבדיעבד הציל אותי מטיפול קורטיזוני) והבנה חדה יותר על עצמי ודרכי בחיים. הקפדתי לערוך את אותן הבדיקות שהמליצה עליהן, ומצאתי כי היא צדקה לחלוטין. שיניתי את תזונתי וכבר חמש עשרה ששכחתי את התסמינים מהם סבלתי בעבר.
מאז אני נוהגת לפגוש את אורלי בקביעות בכל פעם שהבחירות העומדות לפני מעורפלות מידי,ואני זקוקה למישהו שיהדהד ויצביע על דרכים נוספות להגיע למטרה, בדיוק כתמרור אור לפילוס הדרך להגיע במהירות למקום שקבעתי לעצמי. אורלי, באישיותה הקומפקטית הכובשת, מצליחה באמצעות שיטותיה היחודיות שלה (אותן למדה, אגדה, ופיתחה במשך השנים) לרומם את רוחי, לשפר את איכות חיי ולעודד אותי למצות הפוטנציאל הגלום בי על העוצרות ועל האוצרות.
רות נצר היא פסיכולוגית קלינית יונגיאנית. ספרה 'מסע אל העצמי –אלכימית הנפש - סמלים ומיתוסים' (2004) יצא בהוצאת מודן.
סדרת הקלפים של דבורה וייס קרויה 'סוד וידע'. סדרות של קלפים מעצם טיבם, מימים ימימה נועדו להוליך את האדם אל ידע. הדחף של האדם המתפתח הוא להוציא לאור את הידע מתוך העולם הנסתר של הסוד. התנועה המתמדת בין הסוד והידע, היא התנועה המתמדת שבין הנסתר והגלוי. הקטבים המנוגדים הם תמיד המקור לתנועה האנרגטית של הנפש, שנדחפת ומיטלטלת מצד אל צד.
הידע חפץ להסוות, להסתיר ולגונן על עצמו. והנסתר-הסודי חפץ להתגלות ולגלות עצמו, לצאת מגלות אל גאולה, בתהליך שמכונה כאן 'מעבדות לחרות'. שתי מגמות הנפש האלה הכרחיות, ותנועת הזיגזג הנחשית של התודעה שנעה ביניהן מאפשרת את דחף ההתפתחות של הנפש, שלדברי יונג, עורגת אל כוליותה. בנפש קיים דחף לשינוי מתמיד למען התפתחות נפשית ורוחנית.
הידע שבא ממעמקים עשוי להתקל באי הבנה, באירוניה או בזלזול וההפחתת ערך של המתבונן בעינים רציונליות מדי. אבל הידע גם עשוי לסנוור את המתבונן בעיני הרוח, שאינו מוגן מספיק מפני ידע ושאין לו עדיין הכלים להמשיג את הידע בתודעתו. לכן יש מגמה של הידע עצמו להסתיר את עצמו. לכן הידע צריך להיות מלכתחילה נסתר וסודי, והוא צריך להגיע אלינו בכלים שמכילים אותו, מאפשרים מפגש מתון והדרגתי, והתגלות בקצב האינדבידואלי של כל אחד ורק למי שראוי ומוכן לכבד את הידע. המפגש עם הידע המתגלה מתוך הסוד, בתהליך של קריאה בקלפים, ובסיוע דמות מלווה של מורה דרך, מאפשר את הקצב האישי הזה.
התמונות שלפנינו הן בעיקר תמונות מופשטות, בשילוב עם רמזי מציאות מוכרת, וחווית המפגש הראשונית איתן היא של מפגש עם הבלתי ידוע, העמום, הסודי והסמלי שמכיל אפשרויות רבות. הקלפים שלפנינו מלכתחילה נראים בכסות הסוד והתהליך הוא לפענח את הידע שטמון בהם. עצם הפענוח של הסודי הוא התהליך שמפתח את התודעה. הפענוח יכול להתבצע בסיוע של אדם שמיומן בקלפים, אבל האדם גם יכול לקרוא בו לבדו.
בעניין זה שונים הקלפים של דבורה וייס מסדרות קלפים אחרות, שבדרך כלל מאוכלסות במכוון באלמנטים של מציאות ברורה: אנשים, חפצים, טבע, חיות, וסמלים גאומטריים. אלמנטים אלה מתייחסים למצבי מציאות אנושית מוכרת, ולמצבי חיים אופיניים, והמתבונן בהם יכול בנקל לזהות אותם ולקשר אותם אל חייו. במלים אחרות, אלו קלפים שהידע הגלוי שולט בהם, בעוד הקלפים של דבורה ויס מבוססים על הסוד שבהם.
אבל תמיד, בכל סוגי הקלפים מדובר בתמונות סמליות. גם כשמדובר בתמונה מציאותית לגמרי, למשל של איש רוכב על סוס, אין הכוונה שהתמונה תתאר את האדם המסוים רוכב על סוס, אלא הכוונה לתאר את ההבט התודעתי של האדם שרוכב ונוהג בשליטה בהבט החייתי הסוסי של נפשו. כלומר, תמיד מדובר בדרמה פנים נפשית.
ככל שהקלפים מתרחקים מהמציאות המוכרת ומבטאים עצמם במופשט, כך מתחזקת המשמעות הסמלית שלהם, שהיא המשמעות הפנים-נפשית והרוחנית שלהם. כאלה הם הקלפים שלפנינו.
הסוד והידע הם מילים נרדפות למונחים הפסיכולוגיים של מודע ולא מודע: שכבת נפש מודעת שמקיימת דיאלוג עם שכבת הנפש הלא-מודעת, וענינה לפענח אותה, להוציא לאור את הידע מהחשך לאור, וכך להרחיב את התודעה ואת השליטה בחיים, להרחיב את ההתפתחות ולחיות את הנפש במלואה.
המגמה של פרויד היתה לסלק את הקונפליקטים הפנימיים הלא-מודעים ואת הקונפליקטים שבין המודע והלא מודע, להאיר את הלא-מודע וכך למעשה לסלק את תחום הסוד מסודיותו. המגמה של יונג היא אחרת לגמרי. יונג ראה בקונפליקטים ובדינמיקה ביניהם ובכלל בהווית הנפש הלא-מודעת את מקור החיות של הנפש. הוא אמר שהלא-מודע הוא תחום רחב בהרבה מהתודעה, ולכן הסודי והלא-מודע תמיד ישאר. חשוב כאן לציין שבדברנו על הסודי אין הכוונה מלכתחילה לתורת הסוד של המיסטיקה, אלא על הסודי בנפשנו. הסודי שהיא הידע הבלתי ידוע לתודעה, שטמון מלכתחילה בנפשנו ומצפה שנגלה אותו ונהפוך אותו לידע נגיש לחיים שמתממשים בפועל.
במונחים של הקַבָּלָה, הסודי (הלא-מודע) הוא האינסוף הקבלי ששואף להתגלות ולכן מאציל את עצמו לעשר הספירות בשלבים של סולם רב ממדים עד שהוא מגיע אל האדם. זו שפה אחרת לומר לנו שהסודי שואף להיות ידע מתממש בתודעה האנושית. בקלפים שלפנינו סיום התהליך הוא עצמו באינסוף. הנשמה באה מהאינסוף ושבה אליו.
פרויד דיבר על הלא מודע האישי, שלתוכו מודחקים חומרי הנפש הדחויים, המבוזים והכאובים, והוא ראה בו כעין פח אשפה של הנפש. יונג לעומתו, מתיחס ללא מודע כאל אוצר. הוא דיבר על הלא מודע כמאגר גדול של חומרים שליליים וחיוביים כאחד, אבל הוא גם הבחין בין הלא מודע האישי שבו יש חומרים ביוגרפיים בלבד, לבין לא מודע כלל אנושי, לא מודע קולקטיבי, שהוא שכבת נפש שאיתה באנו לעולם ובה טמונים הפוטנציאלים של עולם הנפש, וכל הדימויים והסמלים והמיתוסים קיימים בה מלכתחילה. סמלים אלה משותפים לכל אדם בכל מקום בעולם. עולם הסמלים של הקלפים נובע מהלא-מודע הקולקטיבי, כלומר, הם סמלים ארכיטיפיים (סמלים שהם דגמים קדומים). סמל ארכיטיפי הוא סמל מיתי, כי הוא מכיל פוטנציאל של ספור מיתולוגי. למעשה כל פרקי הקלפים של דבורה וייס הם ראשי פרקים של ספור מיתולוגי, שיחד יוצרים את המיתוס של יציאה מעבדות לחרות: יציאת מצרים (יציאה משעבוד לחומר לקראת ערכי הרוח), מסע מדבר (המסע הקשה ההכרחי בתהליך ההתפתחות ) החוק והמשפט (קבלת הגבולות והחוק שבונים את האגו ואת התודעה האנושית), ארץ נחלה (היעד שהוא מקום מובנה של האגו.) סולם יעקב (התגלות האל לאדם שמבטיח לו את הדיאלוג המתמיד עם המעמקים והאלוהים), נביאים וכוהנים (קיומם של אנשים נבחרים או חלק נבחר בנפש שמסוגל להיות בדיאלוג עם העמוק והאלוהי), מלכות שמים (המימוש של העצמי שמעוגן בשורש האלוהי). אנחנו רואים כאן איך המיתוס היהודי הוא למעשה כלל אנושי, והוא מתאר לא רק את התהליך הפרטי של עם ישראל לפני אלפי שנים, אלא את מסעו הסמלי הארכיטיפי של כל יחיד בחייו האישיים. יונג ציין שבין שכבת הלא מודע האישי לבין שכבת הנפש של הלא מודע הקולקטיבי יש גם שכבת נפש של הלא מודע התרבותי. סמלי הלא מודע הקולטיבי מגיעים אל היחיד דרך המסננת של הלא מודע התרבותי. הסמל הארכיטיפי (מהלא-מודע הקולקטיבי) מגיע בתיווך הסמל התרבותי שמאפיין כל תרבות. למשל: האם הגדולה תופיע אצל היהודי כרחל אמנו, אצל הנוצרי כמריה ואצל ההודי כקָאלי.
השלמות של הנפש תופיע אצל היהודי כמגן דוד ואצל הנוצרי כצלב, ואצל הבודהיסטי כמאנדלה (שילוב של מעגל, צלב וריבוע). יונג ציין שהקשר האוטנטי של האדם לנפשו חייב להיות דרך שורשי תרבותו שלו. הקלפים שלפנינו מציעים לקורא העברי לפגוש את תהליך המסע שלו דרך המסע הרוחני התרבותי של המורשת היהודית שלו. האלמנט היהודי מצוי כאן גם בבחירה של 42 קלפים שמבוססים על 22 קלפים כמספר האותיות העבריות, כמו בקלפי הטארוט, שגם בהם יש שילוב (שילוב שנעשה על ידי אליפז הלוי, מיסטיקן נוצרי מהמאה ה - 19) בין אלמנטים כלל אנושיים ויהודיים קבליים. הרעיון המקורי הוא הפסוק מתוך הטקסט הקדום ביותר של תורת הסוד היהודית, 'ספר היצירה', כנראה מהמאה הראשונה לספירה, שבו כתוב: "בשלושים ושתים נתיבות פליאות" אלוהים ברא את עולמו, והן "עשר ספירות בלימה ועשרים ושתים אותיות יסוד".
השפה של הסוד, הנסתר והלא-מודע היא השפה הראשונית, שמתגלה קודם כל באופן חושי בתמונות ומראות כמו בחלום. זו גם השפה של האמנות שגם היא הביטוי של הנפש הלא-מודעת. כך גם סדרות הקלפים הם תמיד ציורים. הקלפים שלפנינו הם ציורים של האמנית דבורה וייס. מה שמאפשר לנו לקבל קלפים שצוירו בידי אדם מסוים כביטוי של תהליך ששייך לאנשים רבים, היא העובדה שההתפתחות של הנפש ושלבי התהליך הם תהליכים ארכיטיפליים, משותפים לכל. בנוסף לכך יצירות אמנות של האמן הן תמיד תחנות בהתפתחות הנפשית שלו. כיוון שהאמן מחובר ללא מודע הקולקטיבי יותר מאדם רגיל, התכנים שהוא עוסק בהם נוטים לדבר אל לב כולנו ולבטא גם תהליכים שלנו. אפשר לומר שכל אמנות צומחת מהנהר המשותף לכולנו. זו הסיבה שהסמלים, המיתוסים, הפולחנים והטקסים, בתרבויות השונות הם בעלי תכנים וצורות משותפים.
קימות גם מערכות של סמלים, שמתארות את שלבי חיי האדם. מערכות כאלה קיימות באלכימיה, בקבלה, בקלפי הטארוט, ובמערכות קלפים אחרות. הקלפים הם אמצעי ארכיטיפלי של הבנית תהליך ההתפתחות בשלבים, הבניה של תהליך החניכה, שבו האדם הוא כמתלמד וחניך לקראת הידע החשוב של החברה שלו. שלבי החניכה יכולים להיות בחניכה של גיל ההתבגרות, אבל גם בחניכה לקבוצה רוחנית, או בחניכה לשלב קיומי מפותח יותר.
החברה מסייעת לנו על ידי הקמת מבנים מתועדים של התהליכים וכך מאפשרים לנו לחוש שותפות גורל עם האדם באשר הוא שמפלס דרכו במעברי החיים. (למעשה גם התאוריות הפסיכולוגיות של ימינו הן מבנים כאלה!) הקלפים הם מבנים שמתעדים ומזהים את התהליכים האלה. קלפי התמונות של דבורה וייס נענים לתבנית של שלבים שניתן לזהות אותה, אבל הם מספיק מופשטים ובעלי אפשרויות רבות של משמעות, כך שיש לאדם חופש של ביטוי אישי והכרת עולמו האישי מאד. שהרי למרות שכולנו עוברים שלבים אופיניים, כל אחד חווה כל שלב באופן יחודי לגמרי, כאילו הוא אדם הראשון. וכאן הרב משמעות של הציורים היא זו שגם פותחת פתח לראיה היחודית והאינדבידואלית ביותר של כל אחד, וזו המשמעות של תהליך האינדבידואציה.
הסוד או הלא ידוע הזה יכול לנוע מתחומי היצרים, הדחפים, התשוקות והמשאלות, ששייכים לאגו ועד תחומי הרוח והנשמה הגבוהים ששייכים לעצמי. הייתי אומרת שהסוד של ההתפתחות הרוחנית הוא לעבור את סולם יעקב של התהליך ההתפתחותי. כי סולם יעקב (ראה פרק 5 – סולם יעקב) שמגשר ומתווך בין הסוד והידע, בין המודע והלא-מודע, הוא גם זה שמגשר ומתווך בין היצרים והרוח, בין האדמה לשמים, בין האדם והאל, ובין האגו והעצמי. במלה 'סלם' מצויות אותיות 'סמל', כך שברור לנו שמדובר בתהליך סמלי של פנים הנפש. הסמל עצמו הוא סולם בין העולם הסודי לבין הידע הגלוי, כי המטרה של התגלות הסמל היא להביא לנו ידע, הן על עצמנו והן על העקרונות שמנחים את החיים ותהליכי החיים. העולם הנסתר, הסודי, הלא-מודע הוא אינסופי ונטול צורה. הסמל מעניק לו צורה. בהמשך נדון בכמה מהסמלים שבסדרת הקלפים ונבחן את משמעותם. הצורניות המובהקת ביותר היא זו של הגדרת הגבולות, הכללים והחוקים. פרק 3 מוקדש לחוק ולמשפט שמארגנים ומבנים את האינסופי לצורה מובנית של התנהגות בעולם. היחס בין האינסופי נטול הצורה הכאוטי לבין המבנה הצורני הוא עצמו מוטיב שקיים בתהליך שמתואר בקלפים, והוא מבטא את התהליך של התפתחות האגו שעובר ממצב ראשוני נטול צורה וכאוטי אל מצב קיומי מוגדר ומובנה, כלומר, בעל חוקים. כלומר, מעבר מקיום לא מודע לעצמו ולכן נטול צורה, אל קיום תודעתי של האגו. תהליך זה מתרחש בשלבים. בכל התרבויות הסולם מסמל את ההתפתחות הנפשית לשלביה. הקלפים הם שלבים שיוצרים יחד את הסולם, כאשר המהלך הבלתי נמנע הוא לעבור את שלבי הסולם ושלבי הקלפים של הסולם כסדרם. הסמל שמופיע בקלפים רבים - של חלון, שער, דלת, פתח – מסמלים את התהליך כשכל שלב הוא שער לקראת השלב הבא שהוא עדיין בלתי ידוע.
לפי יונג, בנית האגו היא השלב הראשון של ההתפתחות הנפשית והיא מתרחשת בחצי הראשון של החיים. השלב השני הוא בחצי השני של החיים, והוא השלמה של ההתפתחות, כלומר האינדבידואציה, שהיא מימוש העצמי. רק אדם שעבר את תהליך בנית האגו ושהתמודד עם התחומים של האגו: של היצרים והדחפים, ואיפשר להם להנחות אותו למימוש העשיה המציאותית בחייו - של עבודה, קשרים חברתיים ומשפחה – רק הוא יכול להתמודד עם התחומים של העצמי של מימוש היכולות הגבוהות שלו שנוסקות אל הרוחני. בשלב הראשון של בנית האגו נבנה האגו ומתחזק. הוא מפתח את התכונות שהן שמות של קלפים בתחילת המסע – 'התחיבות', 'אחריות', 'השגחה', 'שליטה', 'רצון', 'מאבק', 'מבחן', ועוד. האגו הוא הבסיס והגזע של האישיות שמאפשר את מימוש איכויות העצמי.
העצמי הוא הנפש כולה שמכילה את כל חלקיה והיא גדולה מסכום חלקיה. העצמי הוא מעגל האישיות שנעוץ במרכזו הגרעיני שמווסת, מנחה ומארגן את תהליכי ההתפתחות הנפשיים-רוחניים לקראת המימוש המלא שלהם. האדם נולד מלכתחילה עם פוטנציאל העצמי ותפקידו לממש אותו, כשהאגו שצומח בהדרגה בחלק הראשון של החיים, נועד לאפשר את ההוצאה לפועל של המימוש הזה. הקלף הראשון של הקלפים מבטא את התובנה המעמיקה הזו: בתמונה רואים תנועה של משהו שהוא גם זרע וגם נחש. הזרע הוא המקור הראשוני של הקיום ובו טמון מלכתחילה כל הפוטנציאל של הגֶנים ושל התהליך הרציף של התהוות היצור הנברא. הוא פוטנציאל העצמי. הנחש הוא דחף יצרי אנרגטי שעולה מהמעמקים כדי ליצור תהליכי שינוי בנפש. הנחש בגן עדן הוא שמפתה למודעות של טוב ורע, ושל הבחנת ניגודים שהיא הבסיס לכל תודעה. הנחש גם משיל את עורו ולכן מסמל את הלידה מחדש של הנפש בתהליכי ההתפתחות. הנחש מוכר כסמל ארכיטיפי של הרפואה (סמל אל הרפואה היווני אסקלפיוס) ושל תנועת האנרגיה של השאקרות בטנטרה ההודית, ושל אחדות הניגודים בנחשים שכרוכים סביב מוט הקדוקאוס של האל היווני הרמס, שליח האלים, מורה הדרך של הנפש, שמסמל את דחף הגשמת העצמי. כך שהנחש מסמל את האנרגיה של דחף ההתפתחות של העצמי. הנחש בקלף הראשון מוליך אל המשפט: 'אהיה אשר אהיה', שהוא כינוי האל. ומשמעו לגבי נפש האדם, שהיא צלם אלוהים: אהיה את אשר נועדתי להיות. המשפט הזה, שבו המלה 'אהיה' עומדת מעבר למשמעות התחבירית של עבר, מאשר את הרצף הקיומי בין העבר וההווה והעתיד. רצף שיוצר את הנפש ואת האפשרות לנרטיב ספורי שבו הנפש של העבר והעתיד היא אחדות אחת. כאשר מה שהאדם עתיד להיות טמון בפוטנציאל הגרעיני שלו.
האחדות של ריבוי המרכיבים היא אחד ממרכיביו ההחוויתיים חשובים של העצמי. האחדות הזו מבוטאת בתמונות של הקלפים שלפנינו – כמעט בכולן – באלמנט שמדגיש מרכז פנימי בתמונה. מרכז זה מופיע כחלון או רבוע או דלת או עין או בית, או נקודה, או ציר מרכזי שמתגבש ככתם או כדמות. האחד הוא המאפשר את האחדות, כי סביבו מתמרכזת פעילות הנפש ומתאפשרת חווית לכידות פנימית שהכרחית לחווית העצמי.
העצמי הוא אחדות השלמה של הנפש ויש לו סמלים רבים. סמלים אלה מופיעים כאן בריבוי פניהם. השלמות הראשונה היא עיגול או מעגל, שאין בה התחלה וסוף, ולכן גם אין בה יכולת להבחין בין התחלה לסוף, וזה מצב של טרום תודעה. הקלפים שלפנינו מתחילים בשלב של התהוות התודעה, כשכבר מתחילה הבחנה ראשונית. בקלף הראשון, כאמור, יש כבר הבחנה בין שניים, כי הקלף מראה תמונה מכפילה את עצמה. בקלפים הבאים מופיעים דגמי הריבוע, הן כבית, הן כשער או חלון והן כריבוע נקי. הארבעון הוא צורה גאומטרית ראשונה שבה מתאפשרת אחדות הניגודים של שני זוגות ניגודים שכבר הובחנו, כשכל אחד מהם הוא פינה בריבוע. ולכן הוא סמל השלמות המובחנת הראשונה. סמל אחר הוא הציר המרכזי, מעין מוט אנכי, שמסמל את החבור בין שמים וארץ, ובין המודע והלא-מודע והוא גם מסמל את אפשרות הדיאלוג בין התחומים, כמו סולם יעקב שבו מלאכים עולים ויורדים, ובשפת הנפש הוא קרוי ציר האגו-עצמי או ציר המודע-הלא מודע. את הציר הזה נראה כבר בהתחלה בקלף הראשון בקו המפריד בין שתי התמונות הכפולות, ובקלף השני בפתח המאונך של השער, וכך בתמונות נוספות. במיוחד ב'מאבק', 'חכמה', 'הבטחה', 'יעד', 'שחרור' ועוד.
אנחנו רואים שכל הזמן יש כאן שילוב בין סמלי העצמי לבין סמלים של תנועה דינמית תהליכית לקראת התממשות העצמי. שילוב זה ברור מאד בסמל שמוטבע בגב כל הקלפים, שמשלב ספירלה, נחש וצלב. הספירלה ידועה כסמל של מהלך נפשי שפונה יותר ויותר למעמקים פנימה, בתנועה מעגלית שבה אנחנו מקיפים בעבודת המודעות את המכלול של המוטיבים שעלינו להתמודד איתם, ואז כשנראה שסוגרים את המעגל ומסיימים את התהליך, מתברר שאנחנו מתחילים מחדש במעגל רחב יותר, או עמוק ופנימי יותר, לקראת נקודת המרכז של העצמי, אבל גם אל היקום הגדול, וכך נוצרת תנועה מעגלית ספירלית. על הנחש כסמל דחף התפתחותי כבר דיברנו. הצלב מסמל את נקודת המרכז של העצמי שמחברת את שני זוגות הניגודים הקטביים בציר האופקי והמאונך. כלומר, זהו סמל של נקודת החבור של מרכז הצלב שאוחז את מתח הניגודים ומכיל אותם, תוך הכלת הסבל של מתח הניגודים. הצלב מוכר לנו מהנצרות, אבל למעשה הוא קדום יותר ומופיע כבר במצרים העתיקה בווריאציה אחרת מהצלב הנוצרי.
ספירלת נחש הצלב שדבורה וייס יצרה כאן, סמל שמאחד את הספירלה הנחש והצלב, מופיע על גב הקלפים בצבעים שונים, שיוצרים יחד קשת צבעים. הצבעים מסמלים את ריבוי המגוון הרגשי של הנפש, ושילובם יחד במערכת הקלפים כולה היא כמו בקשת השמימית שהיא סמל הברית וההבטחה לדיאלוג בין השמים לארץ, בין האל לאדם, כלומר, בין המודע והלא מודע בנפש. הסמלים של 'ברית', 'הבטחה', 'השגחה', מופיעים כאן כשמות של קלפים, וצורת הקשת כמעגל חלקי מופיעה ברבים מהקלפים. צבעי התהליך הנפשי בקלפים דומים לצבעי המרכזים האנרגטיים של השאקרות ההודיות.
הדמות האנושית גם היא סמל לעצמי. בתרבויות השונות האל מתואר בדמות אדם, והרי האל הוא סמל שלמות הנפש, כלומר, סמל העצמי. גם המקובלים תארו את מערכת הספירות האלוהיות מאורגנות יחד בדמות אדם. הדמות האנושית מופיעה בקלפים 'אדם', 'שליטה', 'מינון', 'מבחן', 'חכמה', 'מודעות', 'יעוד', 'הבטחה'. חשוב שיש בקלפים התגלמות של העצמי לא רק בהפשטה צורנית וערטילאית אלא גם בדמות אנושית שמאפשרת הזדהות עם עצמנו ויותר מודעות. כשאדם מתבונן בקלפים בדמות אדם הוא יכול יותר בקלות לזהות מרכיבים של עצמו. נתייחס לדמויות היותר משמעותיות שיש להן הקבלות בקלפי הטארוט: בקלף ה'יעוד' רואים דמות עטופת ברדס, כמו הלך נודד או נזיר, צליין, מחפש דרך, שהולך לבדו בריכוז פנימי כשבידו מוט שמנחה את דרכו, ובקצה המוט הספירלה שמסמלת את התהליך לקראת המעמקים. דמות זו מזכירה את הנזיר אבל גם את השוטה בטארוט, ששניהם בהליכה מתמדת של מסע ההתפתחות.
בקלף 'מבחן' יש דמות יצרית אנרגטית שמזכירה את דמות הטריקסטר, התעלולן-תחבולן פורץ הגבולות מהמיתוסים, שהתנהגותו החריגה והליצנית מפרה ויצירתית. הוא מזכיר את קלף השוטה (שמשמעו השוטה החכם) וגם את קלף עושה הנפלאות מהטארוט.
אחוד הניגודים בנפש שמסומל על ידי הסולם, הקשת, והצלב מתקיים גם באחוד הגברי והנשי. בקלף ה'שליטה' הם בהתמודדות של מאבק ביניהם ואילו בקלף ה'הבטחה', לקראת סוף התהליך, הם מקיימים דיאלוג בטקס מקודש.
